היסטוריה של השידור והתקשורת הלווינית והקרקעית
הקטן טקסט הגדל טקסט טקסט רגיל

שידורי טלוויזיה מהשמיים : StatoVision

בשנות השישים המוקדמות , טרם החלו שידורי טלוויזיה מלווינים , הועלה רעיון להפיץ שידורי טלווזייה לכל רחבי ארצות הברית באמצעות מטוסים שיחוגו בשמיים ללא הפסקה. לוויני תיקשורת היו אז בעיקר חזיונות תיאורטיים מלהיבים והאפשרות לנצל מטוסים לצרכים כאלה נראתה אז הרבה יותר מעשית.

הפרוייקט, שניקרא סטרטו ויז'ן Stratovision פותח על ידי מהנדסי חברת וסטינגהאוז ( Westinghouse ) האמריקאית, היה פשוט :במטוסים יותקנו משדרי טלוויזיה שישדרו ערוצי טלוויזיה כשהם טחגים מעל לשטח הכיסוי המתוכנן . התברר , שאם בגובה 20,000 רגל ( כ 6.5 ק"מ) מתאפשר שטח כיסוי של כ 80 ק"מ ( כמו שטח כיסוי של משדר קרקעי ) אזי בגובה של 30,000 רגל ( כ 10 ק"מ) כבר מתאפשר שטח כיסוי של כ 340 ק"מ ואילו בגובה של 50,000 רגל ( כ 17 ק"מ) מתאפשר שטח כיסוי של כ 480 ק"מ !

בעוד שלמשדר קרקעי שנועד לכסות 80 ק"מ נחוצה עוצמת שידור של 20 קילוואט , יידרש קילוואט אחד בלבד על מנת לכסות שטח של 320 ק"מ אם האותות ישודרו ממטוס החג בגובה של 10 ק"מ .

רשת ההפצה של Stratovision , שאמורה היתה לחבר בין ניו יורק בחוף המיזרחי לבין קליפורניה במערב, היתה אמורה לכלול שמונה מטוסים (במקום רשת של כ 100 משדרים קרקעיים). אם הרשת היתה מוגדלת לכדי 14 מטוסים שיפעלו במקביל , השידורים יכלו להגיע לכ 78% מכלל אוכלוסיית ארצות הברית.

מערכת כזו היתה מצריכה מטוסים, שימריאו במירווחים של ארבע שעות ויחוגו בגובה של כ 10 ק"מ במשך שמונה שעות כל אחד. על כל מטוס באויר היה מוצב על הקרקע מטוס חלופי מוכן להזנקה, במיקרה ובמטוס הפעיל מתגלית תקלה בשידור. בכל איזור נידרשה מצבת של ארבעה מטוסים , על מנת לאפשר זמן תחזוקה למטוסים.

המטוס המשדר אמור היה לחוג במעגלים בגובה של 10 ק"מ . מקור השידור היה במשדר קרקעי בעל עוצמה נמוכה אשר ישדר האות באמצעות אנטנה כיוונית. הניחו, שהמטוסים יהיו חסכוניים, אם מספר ערוצי טלוויזיה ישתמשו באותו מטוס בו זמנית ויתחלקו בהוצאות התיפעול.

בסופו של דבר תוכנית Stratovision יצאה אל הפועל רק במדינת אינדיאנה, שם היא הופעלה בפרוייקט ITPAM, שהיה למעשה שירות שידור מוטס של טלוויזיה חינוכית של מדינת אינדיאנה. בשירות, שפעל בשנת 1961 לתקופה קצרה במשך ארבעה ימים בשבוע, פעלו מטוסי DC-7 או DC-6 שחגו בגובה של כ 6.5 ק"מ מעל מרכז אינדיאנה ושידרו בשני תדרים של FHU. במיסגרת השירות שודרו תוכניות מוקלטות על סירטי וידאו וקהל היעד מנה כחמישה מיליון תלמידים ב 13,000 בתי ספר ומיכללות ברחבי המדינה .

בכל מטוס היו שתי מכשירי וידאו ( לסרטים ברוחב 2 אינץ' ) ,שני משדרי UHF וציוד שדור נילווה. חמש דקות לפני תחילת שידור התוכניות שודרה שקופית כיוון המוכרת כ "ראש אינדיאני".

בשנות השישים המוקדמות , טרם החלו שידורי טלוויזיה מלווינים , הועלה רעיון להפיץ שידורי טלווזייה לכל רחבי ארצות הברית באמצעות מטוסים שיחוגו בשמיים ללא הפסקה. לוויני תיקשורת היו אז בעיקר חזיונות תיאורטיים מלהיבים והאפשרות לנצל מטוסים לצרכים כאלה נראתה אז הרבה יותר מעשית.

הפרוייקט, שניקרא סטרטו ויז'ן Stratovision פותח על ידי מהנדסי חברת וסטינגהאו ( Westinghouse ) האמריקאית, היה פשוט :במטוסים יותקנו משדרי טלוויזיה שישדרו ערוצי טלוויזיה כשהם טחגים מעל לשטח הכיסוי המתוכנן . התברר , שאם בגובה 20,000 רגל ( כ 6.5 ק"מ) מתאפשר שטח כיסוי של כ 80 ק"מ ( כמו שטח כיסוי של משדר קרקעי ) אזי בגובה של 30,000 רגל ( כ 10 ק"מ) כבר מתאפשר שטח כיסוי של כ 340 ק"מ ואילו בגובה של 50,000 רגל ( כ 17 ק"מ) מתאפשר שטח כיסוי של
כ 480 ק"מ !

בעוד שלמשדר קרקעי שנועד לכסות 80 ק"מ נחוצה עוצמת שידור של 20 קילוואט , יידרש קילוואט אחד בלבד על מנת לכסות שטח של 320 ק"מ אם האותות ישודרו ממטוס החג בגובה של 10 ק"מ .

רשת ההפצה של Stratovision , שאמורה היתה לחבר בין ניו יורק בחוף המיזרחי לבין קליפורניה במערב, היתה אמורה לכלול שמונה מטוסים (במקום רשת של כ 100 משדרים קרקעיים). אם הרשת היתה מוגדלת לכדי 14 מטוסים שיפעלו במקביל , השידורים יכלו להגיע לכ 78% מכלל אוכלוסיית ארצות הברית.

מערכת כזו היתה מצריכה מטוסים, שימריאו במירווחים של ארבע שעות ויחוגו בגובה של כ 10 ק"מ במשך שמונה שעות כל אחד. על כל מטוס באויר היה מוצב על הקרקע מטוס חלופי מוכן להזנקה, במיקרה ובמטוס הפעיל מתגלית תקלה בשידור. בכל איזור נידרשה מצבת של ארבעה מטוסים , על מנת לאפשר זמן תחזוקה למטוסים.

המטוס המשדר אמור היה לחוג במעגלים בגובה של 10 ק"מ . מקור השידור היה במשדר קרקעי בעל עוצמה נמוכה אשר ישדר האות באמצעות אנטנה כיוונית. הניחו, שהמטוסים יהיו חסכוניים, אם מספר ערוצי טלוויזיה ישתמשו באותו מטוס בו זמנית ויתחלקו בהוצאות התיפעול.

בסופו של דבר תוכנית Stratovision יצאה אל הפועל רק במדינת אינדיאנה, שם היא הופעלה בפרוייקט ITPAM, שהיה למעשה שירות שידור מוטס של טלוויזיה חינוכית של מדינת אינדיאנה. בשירות, שפעל בשנת 1961 לתקופה קצרה במשך ארבעה ימים בשבוע, פעלו מטוסי DC-7 או DC-6 שחגו בגובה של כ 6.5 ק"מ מעל מרכז אינדיאנה ושידרו בשני תדרים של FHU. במיסגרת השירות שודרו תוכניות מוקלטות על סירטי וידאו וקהל היעד מנה כחמישה מיליון תלמידים ב 13,000 בתי ספר ומיכללות ברחבי המדינה .

בכל מטוס היו שתי מכשירי וידאו ( לסרטים ברוחב 2 אינץ' ) ,שני משדרי UHF וציוד שדור נילווה. חמש דקות לפני תחילת שידור התוכניות שודרה שקופית כיוון המוכרת כ "ראש אינדיאני".

וכמו תמיד ההיסטוריה חוזרת : שבועות ספורים לפני תחילת הקרבות ובכל מהלך מילחמת עירק באחרונה השתמש שירות התעמולה האמריקאי במטוס תובלה על מנת להפיץ ממנו שידורי טלוויזיה ורדיו לתושבי עירק . שידורים אלה נועדו בעיקר לספק לתושבים מידע חיוני שנמנע מהם בשידורי
הטלוויזיה העירקית וכן להזהיר את תושבי עירק להימנע מהשתתפות בהתנגדויות מזויינות עם תחילת הפלישה.


מפות אזורי הכיסוי המוצעות
לכל רחבי ארצות הברית


אחד ממטוסי DC-6 שפעלו
בשמי אינדיאנה


מטוס עם אנטנת שידור פתוחה

שקופית הבידוק המפורסמת עם הראש האינדיאני


© כל הזכויות שמורות * תנאי שימוש