נא להמתין להופעת התפריט



 
יצרניות של טילים לשיגור לוויני תקשורת
הקטן טקסט הגדל טקסט טקסט רגיל

Khrunichev State Research and Production Space Center

למרכז זה היסטוריה מרתקת ארוכת שנים.

פרק א' : 1916-1960 - מיצור מכוניות לתעשיית מטוסים
בחודש אפריל 1916 הנהלת חברה בשם Russian-Baltic רכשה שטח אדמה נרחב בפרברי מוסקבה על ידי פילי על מנת להתחיל בבנית מפעל גדול שהוכרז בשנת 1917 כמפעל השני להרכבת מכוניות מתוצרת חברת Russo-Bal . חמש שנים מפתחילת המפעל , בשנת 1922, יצאה אתה מפעל המכונית הראשונה מתוצרת החברה.  

ב 23 בינואר 1923 הוחלט להעביר את המפעל לידי חברה גרמנית ליצור מטוסים בשם Junkers שקבלה זכיון להפעלתו לתקופה של 30 . המפעל עמד לעבור הסבה ליצור גופי מטוסים ממתכת ומנועים למטוסים.המפעל החל ביצור מטוסים מהדגמים Ju-20 ( בתמונה למטה ) ו Ju-21 . בין השנים 1923 ו 1925 יצאו את המפעל בסך הכל 50 מטוסים מדגם Ju-20 ומאה מטוסים מדגם Ju-21.

באמצע שנות העשרים החלה גם יצור של מטוסים שתוככנו לפי טכנולוגיה סובייטית בראשותו של המהנדס אנדריי טופולב. בשנת 1927 נבנה המטוס הכל-מתכתי הרוסי הראשון מדגם R -3 ( ANT -3) .
מטוס זה זכה להתילה העולמית בזכות איכות הטיסה שלו מבחינה טכנית. המטוס היה בשמוש ממושך בחיל האויר הסובייטי ויוצר גם בגירסאות של מטוס ריגול, מטוס לתקיפה בגובה נמוך וכן כמטוס דואר. אחרי מטוס זה הגיע הדגם הבא- TB-1 ("ANT-4") שהיה מטוס הפצצה כבד עשוי מתכת בעל שני מנועים .
יותר מאוחר את חיל האויר הסובייטי. בחדוש ספטמבר 1929 the בוצעה באמצעות מטוס ז הטיסה היסטורית ממוסקבה לניו-יורק . המטוס גמא מרחק של 20,000 ק"מ ב 137 שעות -שיא של כל הזמנים עד אותו יום. אחרי מטוס זה הגיע דגם TB-3 ("ANT-6") שהיה מפציץ ממתכת בעל ארבעה מנועים . המטוס יוצר בגרסאות שונות בכמויות גדולות עד שנת 1935 ובשנת 1935 אף ביצע טיסה היסטורית בקו מוסקבה-פריז-מוסקבה. באותה תקופה יוצרו במפעל גם 45 מטוסים מדגם R-6 ( או ANT-7 ) ששמשו כמטוסי ריגול, מטוסים ללווי מטוסי קרב ומפציצי טורפדו.

בין השנים 1936-1938 החל במפעל יצור של מטוסים מהירים במיוחד מדגם SB שהיו המפציצים הסובייטים המהירים הראשונים שיכלו להגיע למהירות מירבית של 480 קמ"ש.

בשנת 1940 החל יצור מטוס מדגם חדש PE -2 שיכול היה להגיע למהירות של מטוס קרב ואף עלה בתוכנותיו על מפציצים גרמניים מהדגמים H-111 ו Ju-88 . ה PE-2 היה דגם המטוס האחרון שיוצר במפעל עד מלחמת העולם השניה ( מבחינת רוסיה).

במהלך מלחמת העולם השניה עבר המפעל ליצור מטוסי הפצצה ארועי טווח מהדגמים IL-4 ו TU-2 שיכלו לשאת מטען כבד של פצצות. ה "Tu-2" נחשב למטוס ההפצצה הטוב ביותר באותה תקופה.

עם תום מלחמת העולם השניה ובין השנים 1947-1949 המשיך המפעל ביצור מטוסי הפצצה מדגם TU-2 והחל בד בבד ביצור של מטוס ההפצצה הנסיוני מדגם Tu-12 . מאפייני הטיסה של ה Tu-12 עלו על אלה של ה Tu-2 , אך לא עמדו בדרישות לגבי מטוס הפצצה סילוני מהיר . בשנת 1948 בוצעו טיסות ניסוי ל TU-14 שהיה שונה מה Tu-12 הודות להוסה של מנוע שלישי בזנב . גם ה TU-14 לא נכנס בסופו של דבר ליצור המוני.

באמצע שנת 1949 החל המפעל ביצור המוני של מטוס הפצצה ארבע-מנועי מדגם TU-4 . במטוס זה יושמו לראשונה בהיקף נרחב מנגנונים אוטומטיים שונים לטיסה וכן מערכים אלקטרוניים מתקדמים והחל יצור של מטוסים בעלי כושר לשאת מטענים כבדים יותר בהשוואה לדגמים קודמים .
ל TU-4 היו מערכות נשק עוצמתיות עם בקרה מרחוק והוא ציוד במערכות רדאר סובייטיות מתקדמות. ה TU-4 יוצר בכמויות גדולות ושמש במשך שנים רבות בחיל האויר במשימות טיס לטווח ארוך.

בשנת 1951 הוקם משרד לתכנון בראשון ולדימיר מיאסישצ'ב . בין השנים 1951 ו 1960 תכנן המשרד מספר מפציצים כמו M-4 ו 3M ( מוכר גם בכינוי Bizon ). מטוסים אלה היו אבני דרך חשובות בתעשיית המטוסים הסובייטית מבלי שהיה להם אב טיפוס דומה במדינות אחרות . במהל התכנון של מטוסים אלה נפתרו שאלות רבות בתחומים טכנולוגיים כמו למשל מתן מאפיינים דינמיים למטוס עם כנפיים גמישות , איכות אירודינמית גבוהה , פתוח מערכות המראה ונחיתה המתאימות למסת המראה של 200 טון ועוד .

מפציץ ה M-4 תוכנן ויוצר בפרק זמן קצר מהמקובל . התכנון החל בחודש אפריל 1951 וב 20 בינואר 1953 בוצעה טיסת הניסוי הראשונה.מטוס ההפצצה הסילוני M-4 עלה בתכונותיו על מטוסי הפצצה אחרים בחיל האויר הסובייטי של אותה תקופה ( 1.5-2 פעמים מבחינת רום טיסה מירבי ופי 3-4 פעמים מבחינת מסת ההמראה ).

בתחילת שנת 1955 בוצעה טיסת ניסוי ראשונה של מטוס חדש מדגם "3M" ווחל ביצור המוני. מטוס זה הדגים לראשונה תדלוק באויר.

הפתוח של מטוס ההפצצה ארוך הטווח העל קולי האסטרטגי מדגם "M-50" החל באמצע שנות החמישים .
ה M-50 התאפיין בכך שהוא היה מסוגל לבצע את כל הטיסה במהירות על קולית. זאת, בהשוואה לטוסים של חילות אויר זרים שיכלו לטוס במהירות על קולית רק פרק זמן קצר במהלך טיסה. הדבר התאפשר בזכות שינוי מרכז הכבידה של המטוס במהלך הטיסה על ידי שאיבת הדלק וגם הודות למבנה המשור הזנב הרוטטיבי .ל M-50 היתה "תחנת כח" עצמאית עם טורבו-גנרטורים . ה "M-52" היה גרסא שונה במקצת של ה M-50 .הוא שמש כנושא טילים לטווח ארוך שהיה תלויים מתחת למיכלי הדלק שלו. M-50 ( או M-52 ) לא יוצרו מעולם בכמויות גדולות מכיוון שברית המועצות החליטה להסב את מערכת ההגנה שלה לטילים במקום מטוסי קרב.
בשנים 1960-1961 יוצרו במפעל גם מסוקים מסוג MI-6 בתכנונו של M. Mill .
פרק ב' : 1960-1993 - מתעשיית מטוסים לפתוח טילים

בסוף שנת 1959, בעקבות החלטה ממשלתית עברה החברה לפתוחים בתחום טכנולוגיית הטילים. כל הפתוח בתחום התעופה והחלל נעצרו . בין היתר הופסק פתוח המטוס הרקטי העל קולי Buran שהתבסס על המאה באמצעות ארבעה מגברים רקטיים.
בשנת I960 החל הפתוח והתכנון הראשון הפרוייקט המעשי הראשון של החברה בתחום הטילים של טיל UR-200. נבחנו תוכניות שונות : בקרה על הרקטה באמצעות הטיה של המנועים הראשיים,רכיבי איחסון דלק לתקופות ממושכות, בניה של מיכלי דלק דמויי וופל בתנאי לחץ, ועוד . על מנת לבחון את טיל ה UR-200 נבנו מספר דגמים לצורכי בדיקה על הקרקע והאויר (באטמוספירה ובחלל ). בסך הכל בוצעו תשעה שיגורים של טילים בסדרה זו.
מכיוון שה UR-200 לא היה יכול להמתין זמן רב לאחר תדלוקו ,ההכנות לפני התדלוק כללו את העברת הטיל מהאחסון יחד עם התקנות נוספות ותדלוק , מה שהיווה פגם טקטי רציני. בשל עובדה זו ולמרות ההצלחות בניסויים על פני הקרקע ובאוויר הופסק פתוח ה UR-200.


בשנת 1962 פותח ה UR 100, הדור השני של טיל בליסטי בין-יבשתי המאוחסן בסילו. על ידי שמירה על חומרי הדחף של הטיל בבידוד מוחלט מהסביבה עד לרגע השיגור התאפשר איחסון לטווח ארוך של טילים מסוג UR 100 בלפרק זמן ממושך בצורה כזו, היצרן איחסן את הטיל בתוך מיכל ההובלה והשיגור המיועד על מנת לשמור אותו במיכל עד לרגע בו היו מציתים את מנוע הטיל.

בקבוצה זו של טילים בליטסיים בין-יבשתיים נעשו מספר פיתוחים ויוצר מספר מגוון של טילים שנבדלו ביניהם במסת השיגור, בטכניקות שנוצלו להבטיח את תקינות הטיל תחת השפעות חיצוניות ובסוגים של מערכות הנחיה והניווט שהותקנו בהם. שלא בדומה לגרסאות המוקדמות של ה UR 100 בצויידו במחשבים אנלוגיים, השינויים המאוחרים במשפחה זו של טילים כללה מערכות מחשבים דיגיטליות שהותקנו בטילים עצמם, מה ששפר באופן בולט את הדיוק בפגיעות במטרה יחד עם האפשרות לפגוע במספר מטרות בשיגור טיל בודד.

בשנת 1962 בוצעו תכנונים מוקדמים ראשונים של כלי שיגור לחלל שמתאפיים בעל כושר ביצוע גבוה . הגישה הראשונית היתה לשגר טיל דו-שלבי של המגבר על מנת לקצר את הזמן לביצוע שיגור ראשוני. ב 16 ביולי 1965 שוגר באמצעות טיל זה לווין מחקר בשם Proton למסלול בגובה נמוך (LEO) . שם זה אומץ בהמשך והוצמד לטיל השיגור עצמו. השיגורים הנוכחיים של טילי Proton הכוללים שלושה או ארבעה שלבים החלו בשנת 1967.
טילי השיגור בסדרת Proton שיגרו את מרבית הלווינים הסובייטיים והרוסיים בסדרות Kosmos, Ekran (‘מסך’), Raduga (‘קשת’) ו Gorizont (‘אופק’) . טילים רבים נוספים שיגרו מטעני למחקר של הירח, נגה והמאדים והשביט על שם היילי וכן תחנות החלל Salyut, Almaz (‘יהלום’) ו Mir.
הודות להיסטוריה ארוכת שנים עם מעט מאוד תקלות מאז החל השימוש בהם הפכו טילי Proton לכלי השיגור האמינים ביותר בעולם.

פרק ג' : 1994-ימינו - עושים עסקים

ב 7 ביוני 1993 ולפי צו של נשיא רוסיה, הוקם Khrunichev State Research and Production Space Center על בסיס Khrunichev Machine Building Plant ו Salyut Design Bureau . מטרת החברה החדשה היא להתאים עצמה לזמנים המודרניים, לשווק ולמכגור טילי שיגור ושירותי שיגור ללקוחות בינלאומיים ולקדם טכנולוגיות פי פתוח רוסי בשווקים הבינלאומיים.
בחודש אפריל 1994 הוקמה שותפות בשם Lockheed Khrunichev Energia (LKE) עם חברת Lockheed Corp האמריקאית .מהצד הרוסי חתמו על השותפות Khrunichev Space Center ו Energia Space Rocket Corporation . שותפות זו הוקמה על מנת לשווק שיגורים מסחריים באמצעות טילי Proton . לאחר ש Lockheed וחברת Martin Marietta התמזגו בשנת 1994,המשיכה חברת t LKE בפעילותה תחת מסגרת חדשה שהוקמה שיוני 1995 וקבלה את השם ILS - International Launch Services. השותפות החדשה התרכזה בשיווק שיגורים באמצעות טילי Proton/Proton M רוסיים וטילי Atlas אמריקאיים. החל מחודש ספטמבר 2006 השותפות בחברת ILS היו : Space Transport Inc האמריקאית ו Khrunichev State Research and Production Space Center ו Korolev Energia Space Rocket Corporation הרוסיות.
 


© כל הזכויות שמורות * All trademarks are the property of their respective owners