נא להמתין להופעת התפריט



 
כתבות ומאמרים
הקטן טקסט הגדל טקסט טקסט רגיל

פורמט WIDESCREEN וה CINERAMA
עלי שביט

מאמר זה אחד המאמרים הראשונים שהופיעו באתר בשנת 2000 . כיום שדורים בפורמט מסך רחב הן DVD והן בחבילות לווין וכבלים הם דבר נפוץ. בשנת 2000 , עת פורסם מאמר, מרבית הציבור בישראל לא ידע כלל מה פירוש 9:61....

סרטי קולנוע בפורמט רחב (מה שידוע יותר כסרטי "סינמסקופ") מוכרים לציבור מזה שנים. צופי הטלוויזיה שאינם חדי הבחנה אפילו לא שמו לב, שסרטי קולנוע, שהם ראו קודם לכן בבתי הקולנוע, עברו קיצוץ אכזרי מבחינת היקף התמונה כאשר הם הוקרנו בטלווזייה.

בארצות מסוימות, במיוחד באירופה, מוקרנים מזה שנים רבות סרטי קולנוע רבים בפורמט המקורי. קל מאוד לזהות אותם, בגלל שני הפסים השחורים אשר מופיעים מעל ומתחת לסרט עצמו. בתקופה בה שלטו קלטות הוידאו בשוק, ניתן היה להשיג, באופן מצומצם, סרטי קולנוע בפורמט כזה גם בחנויות (אבל לא בספריות, ולא בישראל, בכל אופן). עם הופעת ה DVD , קם הפורמט לתחייה ולחיים חדשים. הדבר מתרחש בד בבד עם הופעת מקלטי טלווזייה רחבי מסך ותחילת העידן הדיגיטלי בשידורי טלוויזיה לוויניים וארציים (גם באמצעות אנטנה רגילה ). הסקירה הבאה מביאה פרקים בהתפתחות פורמט הסרט והטלוויזייה במסך רחב.

בשנים המוקדמות של הקולנוע והטלוויזיה נעשתה פשרה בוטה בין תמונות בעלות מימדים זהים בגובה וברוחב, אשר התאימו היטב לתמונה העגולה שהופקה על ידי העדשה,לבין תמונה רחבה מאוד אשר העין האנושית מסוגלת לקלוט באופן טבעי. יחס צפיה של 4:3 או 1: 1.33 נבחר הן עבור הקולנוע והן עבור הטלוויזיה , מה שאיפשר הרחבה של התמונה רק במידה מועטה לעומת התמונה המרובעת.
לצפות בסרט קולנוע או בשידור טלוויזיה היה דומה לצפייה דרך חלון מלבני אל מהדורה מוקטנת ומצומצמת של העולם. במאי קולנוע מתוחכמים ניצלו שיטה זו, כך שסרטי קולנוע בפורמט 4:3 נראו אפילו טוב ולעיתים הצימצום בממדי התמונה מביא להתרכזות בנעשה בתחום מצומצם זה של גודל התמונה. אבל דבר זה היה חייב להשתנות ובסופו של דבר הומצא ופותח פורמט המסך הרחב.
עידן ה WideScreen הגיע (תחילה) אל בתי הקולנוע.



היו מספר נסיונות מוקדמים במסך רחב, אבל הראשון שתפס אתהקהל ומילא אולמות במשך שנים היה פורמט הסינרמה.עקרונותיה של שיטת הסרטה זו נמצאים דווקא בתחום הצבאי. בזמן אימוני הצבא האמריקאי, במלחמת העולם השניה , פותחה שיטת אימון מיוחדת ליחידות ירי נ"ט. הסימולציה של תירגול הציוד כללה מטרות שהופיעו על גבי שטח נרחב במיוחד שדמה לזה שניתן לצפייה בעין האנוש. השיטה הוצגה תחילה בשם Vitarama והיא הצריכה שימוש בשלוש מסרטות, שלוש מקרנות התמונות המוצמדות בעת הצילום וההקרנה חפפו אחת את השניה, אבל יחס המסך שהתקבל ב 3:1 נתן תוצאות מרשימות. ומסך הקרנה קמור במיוחד.

שיטת הצילום
שלוש רצועות של סרטים ( בשיטה הראשונה) ורצועה רביעית לפס קול ( שבעה ערוצי סטריאו מיקס)
התוצאה המשולבת כפי שהוקרנה באולם סינרמה

בתוספת 7 ערוצי קול (חמישה קדמיים ושניים בתוך אולם ההקרנה) הפכה שיטת Vitarama לשיטת Cinerama וכבשה את הקהל. הסרט הראשון הוקרן בשנת 1952 ונשא את השם (הצפוי) "זו היא הסינרמה". זו היתה הזדמנות מפתחי השיטה להראות לקהל הצופים את המסך הרחב במלוא הדרו והקהל נהר בהמוניו. הבעיה העיקרית בשיטה היתה, שאי אפשר היה להקרין את הסרטים האלה באולמות שלא צויידו במערכת הקרנה מתאימה (מה שצמצם בצורה דרסטית את תפוצת השיטה). גם במאי קולנוע רבים מצאו שהשיטה בעייתית, מכיוון שסרט בעל זווית מקיפה של 146 מעלות (!) גרם לבעיות רבות בהכנה והרכבה של סצינות צילום רבות וללא מעט תקלות כמו נוכחות אנשי בעת צילום בתוך הפריים עצמו..... רק 7 סרטים הופקו בשיטה המקורית של Cinerama בין 1952 ו-2691. שיטת שלושת הסרטים נינטשה , למרות שהשם של השיטה נשמר עדיין ונוצל הפקת סרטים דומי פורמט שצולמו במערכות דומות אך מתקדמות יותר.

כאמור, השימוש במספר מקרנות בו-זמנית נתגלה כלא מעשי ושיטת הסינרמה ננטשה. למרות זאת, קיימות שיטות נוספות לייצר סרטים רחבי פורמט. אחת מהן היא להשתמש בעדשת מצלמה שיש לה הגדלה שונה במימד האופקי ובמימד האנכי. שיטה זו ידועה כ"אנאמורפוזה" .היא פותחה בצרפת על ידי הנרי קרטיין כבר בשנת 1928 וכשהאולפנים בארה"ב החלו להתעניין בה היא כבר לא היתה מוגנת אפילו בפטנט. אבל לאמריקאים לא היו עדשות כאלה ונציגי חברת Fox מיהרו לצרפת עמוסי כסף על מנת לרכוש את העדשות ולהתחיל לעבוד בפורמט החדש.

הראשון בפורמט סינמסקופ הוצג בשנת 1953 . באמצעות מקרן בשיטה זו, התמונה בתשליל (נגטיב) הסרט מעוותת ומחוצה במימד הרוחב לעומת מימד הגובה. אם, לעומת זאת, מקרינים סרט מעוות כזה במקרנה שמורכבת בה עדשה אנאמורפית הדומה לזו שנוצלה בעת הצילום - התוצאה היא "נורמלית" ורגילה. התמונה הסופית שמתקבלת היא רחבה מזו של תמונה בפורמט 3:4. שיטה זו נחשבה להצלחה טכנית אבל היא הצריכה הדפסה של עותקים מיוחדים עם פס קול אופטי עבור בתי קולנוע
שלא היו מצוידים באותם הזמנים במכונות הקרנה עם פס קול מגנטי.

התברר גם, שבמאי קולנוע רבים לא היו מוכנים להתאמץ במיוחד על מנת לבנות את הסצינות שלהם עבור תמונות ברוחב מוגדל. מהר מאוד התברר, שיידרש פורמט ביניים (של פשרה) שיהיה באמצע, בין זה של פורמט 4:3 לבין זה של הסינמהסקופ (שהיה פורמט של 1:66.2). בסופו של דבר אומץ פורמט ביניים של סינמסקופ ביחסי מסך 2.35:1 ויחסי תמונה אלה הם גם המקבלים בשיטת PANAVISION, שהיא השיטה האנאמורפית הנפוצה ביותר כיום.

אנאמורפוזה היא שיטה המיישמת תעלול אופטי שמצליח "לעבוד" על הצופה היטב, אבל קיימת דרך פשוטה יותר להשיג את אפקט המסך הרחב: פשוט מקצצים את החלק העליון ואת החלק התחתוןשל התמונה. סרטים רבים המיוצרים במה שמכונה "סופר 35 " עם יחסי מסךשל 1 : 1.85 . מה שמתבצע למעשה הוא, שמצלמים סרט ביחסי מסך של 4:3 מתוך ידיעה ברורה, שכאשר הסרט יגיע אל שלב העריכה, ייעלמו ממנו החלק העליון והתחתון וזה מה שהצופה יראה,בסופו של דבר בקולנוע. אח"כ מדפיסיםאת העותק המטופל בשיטה אנאמורפית ומקרינים אותו. ברור, שבצורה כזו, חלק מהשטח שהמצלמה קולטת מזמן הצילום הולך לאיבוד, ושחלק קטן יותר של התשליל צריך לתפוס,בסופו של דבר,חלק גדול יותר בזמן ההקרנה. אבל, במאים רבים טוענים, שאם נותנים מספיק תשומת לב לחלק
שבסופו של דבר אכן יופיע על המסך, אין מרגישים באובדן כלשהוא של פרטים בגירסא הסופית המיועדת להקרנה ואולי אפילו התוצאות עולות על אלה של סרט המצולם בשיטה אנאמורפית המקורית.למרות כל שיטות החיסכון הנ"ל, לחלק מבמאי הסרטים חשוב מאוד להשתמש דווקא בסרט רחב בעת הצילומים. קיימים מספר פורמטים של סרטים רחבים והמשמעותי ואולי החשוב מכולם הוא TOD-A-O שפותח על ידי המפיק מייק טוד. הרעיון של טוד היה לחקות את הרוחב והאיכות של פורמט הסינרמה אבל תוךניצול של סרט צילום ברוחב 65 מ"מ שנע במהירות של 30 מסגרות ("פריימס") לשניה (במקום 24 מסגרות בסרט רגיל). מכיוון שסרט כזה רחב כמעט פי שנייםמסרט 35 מ"מ, אין הכרח להישתמש באנאמורפוזה ומספיק להשתמש בעדשת צילום צילינדרית. תשליל הסרט ברוחב 65 מ"מ היה מודפס על פני סרט הקרנה ברוחב 70 מ"מ ואליו היו מוסיפים 4 ערוצי קול מגנטיים.

על מנת להתגבר על בעיות של הקרנה ,בגלל חוסר התאמה של מכונות הקרנה באולמות רבים, אחרי הסרטים הראשונים עברו לצילום של 24 מסגרות בשניה. סרטים אלה הועברו לעותקים של 35 מ"מ להקרנה בשיטה אנאמורפית, כך שניתן היה להקרין אותם המרבית אולמות ההקרנה ברחבי העולם. בערך באותה התקופה חברת MGM הציגה פורמט רחב משלה Camera 65 שנקרא גם Ultra Panavision . בשיטה זו השתמשו בסרט של 65 מ"מ וגם בעדשה אנאמורפית.שיטת 70 Panavision Super היתה השיטה המקבילה שבה השתמשו בעדשה ספריקלית וכיום זו השיטה המקובלת ביותר לצילום סרטים ברוחב 70 מ"מ למרות שהשימוש בשיטה אינו נפוץ כל כך.

כפי שראינו, את סרטי הקולנוע ואת עדשות ההקרנה ניתן לגוון ולבצע בה שינויים והרחבות . גם פורמט הטלוויזיה ניתן לגיוון בדרכים שונות אבל הנסיון להעביר את הקהל מפורמט 4:3 לכיוון פורמט 16:9 התברר כקשה הרבה יותר ממה שהתרחש בתחום הקולנוע. למרות עזרה כלכלית ותמיכה ציבורית מצד גופים כמו הקהילה האירופית העניינים בתחום הטלוויזיה זזים הרבה יותר לאט.

ניתן ליהנות מתמונת טלוויזיה רחבת מסך בשני אופנים: בצפייה במסך רחב המותאם לכך באופן מקורי או בצפיה במסך רגיל סטנדרטי (4:3) כאשר בחלק העליון ובחלק התחתון מופיעים פסים שחורים תוחמים (שאינם נושאים בתוכם כל תוכן או מידע משודר). בכל אופן, כיום קיימת תזוזה לכיוון שידורי טלוויזיה בפורמט מסך רחב ואחת הסיבות הבולטות היא העובדה, שמרבית הסרטים המוקרנים בטלוויזיה מצולמים במקור להקרנה על גבי מסך רחבובפורמט הנע בין 1: 1.85 ועד 1:2.66 והצורך במסך טלוויזיה רחב יותר מזה המקובל כיום - ברור. השיטה הנפוצה ביותר להקרנת סרטים רחבים על מסך טלוויזיהרגיל היא באמצעות עיבוד הסרט בשיטה הידועה בשם Pan and Scan .

בשיטה זו מוקרנת לפנינו גרסא של הסרט המקורי (שצולם בפורמט רחב) דווקא בפורמט 4:3 (כלומר, על כל גודל המסך) כאשר חלקים מהסרט המקורי פשוט מושמטים מהעותק המוקרן . מכיוון שהעלילה המתרחשת בסרט אינה מתרחשת תמיד במרכז התמונה, מפעיל מכונת ה-טלסינה (telecine) חייב להזיז את מוקד התמונה ("פריים") בסצינות כאלה. במרבית המקרים הדבר כלל אינו מורגשעל ידי
הצופים בבית. האלטרנטיבה לשיטה זו היא, הקרנת הסרט בפורמט המלא בשיטה המכונה letterbox . בשיטה זו (הקרויה על שם גודלה של מעטפת מכתבים סטנדרטית אמריקאית), אנו צופים ( בדרך כלל, אך לא תמיד - תלוי בדרישות העריכה של הבמאי, אם ישנן כאלה)בסרט, כפי שהוא הוגש להקרנה לקולנוע. בחלק העליון ובחלק התחתון של מסך הטלוויזיה מופיעים שני פסים שחורים תוחמים בצורה כזו, הצופים בבית מסוגלים לקבל את הסרט המקורי רחב היריעה ועל פי רוב, הצופה בבית אינו מוצא כל שהיא בעיה להסתגל לפסים השחורים, (שאינם מכילים כל מידע או תוכן) אלא מתמקד בסרט עצמו.

שיטה זו נפוצה מאוד בארצות מסויימות ולא כל כך בישראל, לצערנו. בחלק מהמקרים , הפורמט האידאלי של 16:9 עובר המרה לפורמט של 14:9. בשיטה זו, גודל הפסים התוחמים קטן לאחר שהתברר שהוא מועדף על הצופים והסרט עצמו תופס שטח גדול יותר על המסך, מה שעושה את חווית הצפיה נעימה הרבה יותר. אחת הבעיות של בעלי מקלטים בעלי מסך רחב Widescreen TV היא העובדה, שכאשר משדרים כבר סרט בפורמט Letterbox והם מסוגלים לעבור למצב צפייה של הסרט בפורמט רחב, נגרמת ירידה משמעותית באיכות התמונה. הדבר נובע מהצורך "לפזר" את אותה כמות מידע שמתקבלת בשידור של 4:3 על פני שטח מסך רחב הרבה יותר. הפתרון לבעיה זו (עדיין בתחום של שידורי טלווזייה אנאלוגיים) הוא שידור בשיטה המכונה PALPlus .

Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

שידורי נסיון בגרמניה, 1994
שיטה זו איפשרה צפייה של שידורי סרטים רחבי מסך על גבי מסכי טלווזייה רגילים ( 3:4) ללא כל בעיה, אך עם זאת, מי שיש ברשותו מקלט המותאם לשיטה זו ולא ( סתם מקלט מסוג מסך רחב) ייהנה מרזולוציה מלאה של התמונה במקלט כזה. השיטה לא זכתה לתפוצה נרחבת ונוצלה רק על ידי מספר תחנות טלוויזיה
ציבורות באירופה. הסיבה לחוסר הפופולריות - האמונה של מרבית תחנות השידור, שהטלוויזיה האנאלוגית ימיה ספורים ועל כן לא כדאי לבצע המרות יקרות של ציוד צילום ושידור. PALPLus גוועה בשלהי שנות התשעים ואינה עוד בשימוש .
בנין הסינרמה י בתל-אביב . הקולנוע נפתח בשנת 1966 ונסגר באמצע שנות השבעים . שידורי הטלוויזיה הסדירים שהחלו בחודש נובמבר 1970 הרחיקו את מרבית הציבור מבתי הקולנוע שנותרו ריקים ברובם. האולם הענקי, שהכיל 1800 מקומות ישיבה, לא הצדיק את המשך פעילותו הפסיק לשמש כבית קולנוע ועידן הסינרמה בישראל עבר מהעולם.
 

© כל הזכויות שמורות * All trademarks are the property of their respective owners